How Ancient Religious Bureacracies (and modern scholarship) Muffled Jewish Worship (and what we can do about it)

Here is part I of our series, "How Ancient Religious Bureacracies (and modern scholarship) Muffled Jewish Worship (and what we can do about it)."

Our work is cited in a new article in JSIJ (7-2008) by Ishay Rosen-Zvi, "Responsive Blessings and the Development of the Tannaitic Liturgical System" --ברכות הראייה והופעת המערכת הליטורגית בספרות התנאית

Rosen-Zvi summarizes the thesis that we advanced in several articles with some, but not total, accuracy on page 11 (e.g., with our name misspelled as Zehavy -- corrected below in the copied excerpt).

In our earliest work on Mishnah and Tosefta Berakhot we too validated the rabbinic amalgamation of its liturgy as a system. Rosen-Zvi endorses the apologetic in support of the rabbinic systematizing steamroller. He refers in his notes to our subsequent work where we sought to recover some characteristics of the structures of the liturgies prior to their bulldozing by the rabbis.

We are working now in new examinations at this same task from another vantage, the fruits of which will appear in forthcoming publications.

Coincidentally, Judith Shulevitz remarks in her review today in the Times of, The Faith Instinct, by Nicolas Wade, about how, "Church bureaucracies created crucial social institutions but also suppressed the more ecstatic aspects of worship, especially music, dance and trance."

We agree. We know that this suppressive process exists and, taken too far, that it stifles not only the threatening ecstatic aspects of worship but also many needed creative and imaginative aspects of that religious practice.

No question. The rabbis suppressed the independence of the elements of Jewish liturgy to minimize the dynamics of the parts in favor of a "system" of a whole.

In his current article, Rosen-Zvi merrily argues the specifics of some of the ways that they did that and in doing so, he extends them further.

Here is the part of his essay that quotes us along with the extrinsic way he smoothes over the seams that we had exposed in our articles:

צבי זהבי אף הציע בכמה מאמרים שמשנת ברכות מחברת יחד מוסדות ליטורגיים שלא זו בלבד שהם שונים בטיבם, אלא עצם מקורם בשלוש קבוצות שונות מימי הבית: ק"ש אצל הסופרים (שעל כן התורה במרכז), ברכות סעודה אצל הפרושים (המקפידים גם על אכילת חולין בטהרה) ותפילה כהנית (ולפיכך ירושלים והמקדש עומדים במוקד). ראו

T. Zahavy, ‘Three Stages in the Development of Early Rabbinic Prayer’, in: a professor et al. (eds.), From Ancient Israel to Modern Judaism, Atlanta 1989, pp. 233-265; idem, ‘The Politics of Piety: Social Conflict and the Emergence of Rabbinic Liturgy’, P.F. Bradshaw and L.A. Hoffman (eds.), The Making of Jewish and Christian Worship, Notre Dame 1991, pp. 42-68

להלן: זהבי, שלבים; זהבי, פוליטיקה; על דרכו של זהבי בחקר הליטורגיה ראו רייף, יהדות, עמ' 7. אמנם אין שחזורים אלה ורבים אחרים ממין זה יוצאים מגדר השערות בעלמא. יהיו אשר יהיו הגלגולים הקודמים, הניצנים והמבשרים של הברכות הללו, בצורתן שבמשנה (ק"ש וברכותיה, שמונה עשרה ברכות תפילה ושלוש ברכות לאחר סעודה) אלו הם חידושים תנאיים המרכיבים מערכת ליטורגית שלמה, שכל מרכיביה דומים בצורתם ובנויים כצירופי ברכות, כדלהלן. ההתעלמות של רוב רובו של המחקר הקיים על הליטורגיה הקדומה מן המבנה התנאי הייחודי של שלושת קובצי ברכות אלו יסודו במגמה הרווחת להתחקות דווקא אחר המקור הראשון, הקדום, של הליטורגיה, מגמה ששיאה בסדרת מאמריו של לואיס פינקלשטיין על הנוסחים ה'מקוריים' של ברהמ"ז, שמו"ע, ק"ש וההלל. ראו רייף, בית שני, עמ' 134 135. כאן יפים דבריו של סת' שוורץ שנאמרו אמנם במקורם על חקר בית הכנסת

“there is something disquieting in allowing narratives of origins to dominate accounts of the history of an institution or an ideological system” (S. Schwartz, Imperialism and Jewish Society, Princeton 2001, p. 215).

הדומיננטיות של 'חיפוש המקור' (גם) בחקר הליטורגיה עולה בבירור מתוך הסקירה של סאראסון, מתודות.

More to follow on this issue... stay tuned to this channel.

No comments: